סבתא

בכל פעם

שאני

עוצרת

מבקרת

מחבקת

מספרת

מקשיבה

יודעת שזו יכולה להיות הפעם האחרונה

בכל פעם

שאני

לא עוצרת

לא מבקרת

לא מחבקת

לא מספרת

לא מקשיבה

יודעת שזו יכולה להיות הפעם האחרונה

כל יום נס

*

סבתא שלי

ואני

מחוברות

לפעמים רבות

לפעמים כועסות

לפעמים לא מבינות

לפעמים צוחקת

כואבות

שותקות

מחבקות

צריך לשמוע את זה כדי להאמין

נכדה וסבתא

ברגעים של אי הסכמה

אז היא עולה לי על העצבים

עם תאוריות

פרשנויות

והסברים

שפוגעים בה

ואחר כך סביבה

46 שנה בניינו

ואנחנו רבות

כמו שתי בנות

והיא תמיד בטוחה

שאני לא מבינה

ואני תמיד בטוחה

שהיא לא רואה

אוהבות

לא מפחדות

הוכחה

*

במה חשוכה.

היא עולה בצעדים איטיים, מאחוריה דמות מעורפלת

אישה בת 98, מקומטת, גרומה, עיניה בהירות, לא תראו אותם.

מתיישבת במרכז הבמה

האור נדלק, מוטל עליה

הצל מאחוריה

"שלא תגידו שלא אמרתי לכם

אתם לא יכולים לומר שלא ידעתם,

זה יהיה שקר.

אתם תקחו אותו איתכם לכל מקום.

מורידים עיניים

מתעלמים ממני,

משאירים אותי מאחור.

לפעמים זורקים מילה אולי סוכריה

חושבים שזה ינחם אותי,

חושבים שזה יביא לכם נחמה.

כן כן,

תמשיכו ללכת כאילו אני לא שם,

כאילו הכאב שלי לא קשור אליכם,

לא פגשתם אותו מעולם"

לוקחת נשימה, נאנחת

"אני שהלכתי 5000 ק"מ ברגליים יחפות, שלבשתי שקים של תפוחי אדמה, שרצתי בשדות, אני שסחבתי על גבי גוססים ומתים, שחציתי נהר של דם, אני שברחתי, עבדתי בידיים פצועות, אני שלא בגדתי באף אחד,

אני שהמשכתי הלאה ולא תמיד הבנתי למה, הלכתי בזרם החיים, אולי בזרם של אנשים שמפחדים ממה שמחכה אחרי החיים, אני שחזרתי מהמתים וקברתי אחרים,

אני שעדיין כאן איתכם,

רוצה להגיד לכם

אני כאן

אתם רואים?

אולי מקומטת והריח לא כל כך נעים

אולי לא זוכרת אתכם לפעמים

המבט קצת מטושטש

אני כאן.

אתם שומעים?

למרות שאני בקושי מצליחה לומר מילה

ונגמר לי האויר מהר

אני כאן

עומדת על הבמה

אתם רואים"

האור יורד

דמות אוחזת בידה

לאט לאט בצעדים זהירים

יורדת מהבמה.